דווקא על רקע האחורה-פנה אל הדלק הפוסילי, נגה לבציון-נדן שואלת מה היה קורה לרודנים אילו השקענו כמו שצריך באנרגיות מתחדשות. וכיצד היא מדרגת 540 חברות בהיבטי סביבה, חברה וממשל תאגידי?
זה כבר מזמן לא טרנד: השקעות אחראיות – – ESG Investments הן חלק אינטגרלי ומהותי בסל ההשקעות העולמי. לא פחות מ-45 טריליון דולר מנוהלים על ידי גופים שלכל הפחות מצהירים על הטמעת ESG. מדובר במחצית מהנכסים המנוהלים בעולם, ועל פי ההערכות, השיעור יטפס ל-90% עד סוף העשור. אין ספק כי הנורמה הזאת, שהחלה בקריטריון שאסר סיוע למשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, היא כאן כדי להישאר, והערכים הכלולים במסגרתה רק הולכים ומתרחבים. השאלה היא כמה מזה אותנטי וכמה רק באופן מוצהר ולצורכי PR, ומה עושים כשפורצת פתאום מלחמה שנותנת ברקס גדול.
כדי להבין טוב יותר את הנושא הזמנו את נגה לבציון-נדן, אחת המומחיות להשקעות ESG בארץ ומחלוצות הבשורה. כיום היא משמשת בכובע כפול: מצד אחד, מנכ”לית Greeneye שמספקת לגופים פיננסיים, לבתי השקעות, למשקיעים ואף לרגולטורים ידע והערכות על החברות הישראליות. לא פחות מ-540 חברות מנוטרות על ידה בהיבטי ESG. מצד שני, היא הקימה את קרן ואליו בריבוע – Value^2 – להשקעות אחראיות. נגה מציעה נקודת מבט מעניינת על התחום, שאולי מסייעת לו “להחליק” טוב יותר בגרון החברות והמשקיעים כאחד: זה לא רק ה-Common good, אלא גם הסיכון לחברות עצמן. אט-אט, היא אומרת, מחלחלת ההבנה שלחברה יש עלויות חיצוניות: זיהום סביבתי עקב ניצול לא מושכל של חומרי גלם, תביעות וקנסות, שביתות והפגנות או קושי בשימור וגיוס עובדים בשל התעמרות ופגיעה במוניטין. את הסיכונים הללו בדיוק מכמת את ה-ESG.
אז איך מדרגים? הקריטריונים, אשר מיועדים לעיונם של משקיעים, גופים מוסדיים ומבטחים, עוסקים בשלושת הפרמטרים: Environmental, Social & Governance – סביבה, חברה וממשל תאגידי. ההתייחסות היא לכל שרשרת הערך והאספקה. אם מדובר ברכב חשמלי, למשל, זה יקיף גם את תנאי העבודה במכרות של חומרי הגלם, וכן את הפתרונות לסוללות היוצאות משימוש.
בנושא הסביבתי ייבדקו היעילות האנרגטית, ניצול המים, פליטת גזי החממה ועוד. בראש ובראשונה מבקשת נגה לוודא שהחברה מזהה את הסיכון, נערכת אליו ומנהלת אותו – וזה, בניגוד לפרמטרים אחרים, משותף לכלל הסקטורים. מן הסתם, המבחן לא עוצר בהשתדלות – צריך גם תוצאות בשטח. החברות מנסות להפגין זאת בדו”חות האחריות התאגידית ובפרסומים נוספים. במישור החברתי ייבדקו מדדים כמו יחס לעובדים בכל שרשרת הערך (נגה מזכירה את התנאים הקשים במכרות ואת הילדים בסדנאות היזע בבנגלדש) ומגוון תעסוקתי בדרגים השונים כולל בהנהלה (היא מעידה כי מבחינת שיעור הנשים בדירקטוריונים, מעבר לנדרש בחוק, המצב בישראל קטסטרופלי). בתחום הממשל התאגידי ייבדקו הדירקטוריון, הציות לחוק ולרגולציה, היבטי שוחד ושחיתות, ואם הלוביסטים מטעם החברה מנוהלים על ידה או שמא חופשיים לעשות כרצונם והכול מותר כדי לספק את הסחורה. גם כאן המבדק הוא כפול: הן ברמת המדיניות המוצהרת והן ברמת הדיווח והטיפול בפועל. חברה שטוענת שאצלה אין כלום נתפסת כפחות אמינה מכזאת שמציגה מספרים, מקרים שדווחו, נבדקו לעומק וטופלו.
מה שעוד חשוב להבין על ESG הוא שבסוף, מדובר בכלי. כלי המאפשר מדידה והערכה, כדי שכל משקיעה ומשקיע יוכלו לגבש אסטרטגיית השקעות. נגה הציגה חמש אסטרטגיות אפשריות: 1. סינון שלילי – למשל, לא נוגעים בטבק או בדלקים פוסליים ולא משנה מה (ואליו בריבוע לא תשקיע בנפט גם אם אקסון מוביל תתאמץ מאוד להוכיח התייעלות ושיפורים). 2. סינון חיובי – במקום לפסול סקטורים, לבחור בסקטור או בחברה עם ניקוד ה-ESG הגבוה יותר. 3. אינטגרציה – שילוב של דירוג ה-ESG עם האנליזה הפיננסית (זו הגישה הרווחת בוואליו בריבוע). 4. מעורבות – למשל, דווקא כן להשקיע בחברות מזהמות, אבל מתוך מטרה “לתקן אותן מבפנים”. סוג של סוס טרויאני. 5. השקעות בנישה ספציפית, כמו קרן לאנרגיה ירוקה או ניהול מים חכם.
רע לסביבה, טוב לרודנים
בנושא הבוער של המלחמה באוקראינה, שבצלה נשמעו כבר הספדים ל-ESG, נגה לבציון-נדן מציעה לחזור לאחור: לשאול לא רק עד כמה חייבים עכשיו דלקים פוסיליים, אלא איך מלכתחילה אירופה הרשתה לעצמה לפתח תלות שכזאת בגז הרוסי. ואיפה היינו כיום אם היינו משקיעים מזמן באנרגיות מתחדשות, שמה שיפה בהן זה היותן מבוזרות – אפשר לייצר ממש ליד הבית, מבלי להעצים דיקטטורים (והרי לא במקרה יש לכך כל כך הרבה חסמים ומתנגדים). נגה מזכירה שמשבר האקלים כאן, הוא אמיתי מאוד והוא שעון מתקתק. אין לנו גרייס לדחות אותו בכמה שנים עד שוך הקרבות.
היא הציגה לנו כמה דוגמאות לחברות שהחלו תהליכים יפים ומשמעותיים: דנונה עם החלבון הצמחי, שניידר אלקטריק שפיתחה מערכות לשאיבת מים וייצור אנרגיות מתחדשות, מותגי אופנה עם שינויים באידיאל היופי וצבע העור ה”נכון” בפרסומות וגם לא מעט חברות פודטק, חקלאות, פתרונות מים ועוד באקוסיסטם הישראלי. דיברנו על הכוח הצרכני, על סד הלחצים שבו נתונות כיום חברות, בתקווה שיוביל אותן למקום טוב יותר. לנגה אין ספק שככל שיחלפו השנים, הנושאים הללו יהיו לנורמה, עם חובת דיווח ואכיפה משמעותיות יותר. למשקיעים היא קוראת לפתוח מעט את הפריזמה ולבחון את החברות לא רק על פי השוויים והמכפילים, אלא גם על סמך ערכים מוספים, שיקוליESG ופתרונות SDG (יעדי האו”ם לפיתוח בר קיימא כמו מיגור מחלות ורעב, חינוך מקוון ומימן ירוק). צריך להסתכל על הדברים, היא אומרת, מזווית שבין תמונת סטילס לסרטון וידאו; לא לראות רק את הקרחון, אלא גם את מה שמחזיק אותו. בעיקר, לזכור שגם העלויות החיצוניות הן מדידות, ובסופו של דבר הן מגולגלות לפגיעה ברווחיות של החברות עצמן – נוסף כמובן לחברה האנושית בכללותה.
אנחנו מודים שהגענו לדיון מעט סקפטיים, וגם ניסינו לשמש כפרקליט שטן. נגה עמדה באתגר בגבורה. עומר רבינוביץ’ העיר שעם הסיכונים הגדולים ביותר כיום לחברה נמנים הרגולציה והמוניטין, כשפגיעה במוניטין פירושה גם פגיעה במשאב המורכב ממילא של גיוס טאלנטים. חברות שהצעת הערך שלהן עושה טוב לעולם, שיש בה אלמנט שיפורי מובהק – תשואתן ודאי לא מובטחת, אבל יש בהן סיכון מופחת. אפשר להרחיב את זה מ-ESG לאגרסיביות ודורסנות פחותה של פרטיות מצד חברות טכנולוגיה. אורן ברסקי העלה לקינוח תהייה: האומנם מובטח לנו שהנורמות מתקדמות לכיוונים טובים? ההיסטוריה לא תמיד מוכיחה את התזה הזאת, ולא פעם אפשר להיקלע למדרון חלקלק. אבל את זה, נשמור להזדמנות אחרת.
