סקטור הבנקאות בישראל מורכב כיום מחמש קבוצות: הפועלים ולאומי, שיש מי שרואה בהם דואופול ויחד הם מחזיקים ב-55% משוק האשראי (החזיקו ביותר, אך עם השנים הבאים בתור גדלו, אם באופן אורגני ואם כתוצאה מרכישות); מזרחי-טפחות המחזיק ב-21% (רכש לאחרונה את בנק איגוד, מהלך שנמצא עדיין בהטמעה ובניכוי ההוצאות מהמאזנים); דיסקונט עם 16%; והבינלאומי עם 8% (רכש את מסד ואוצר החייל). לצדם בנק ירושלים הקטן משמעותית (1%).
ההכנסות העיקריות של הבנקים, סביב 65%, הן מהפעילות המימונית – הריבית – וכן מקבלת הפיקדונות. הבנק מתקיים מהמרווח (Spread) שבין הריביות שהוא משלם לבעלי הפיקדונות (על עו”ש הוא אינו משלם כלל) לבין הריביות שהוא גובה בגין הקצאת האשראי. 25%-20% נוספים מההכנסות מגיעים מהעמלות בגין הפעולות הבנקאיות, כשחלק מזה נשחק עם השנים בעקבות המעבר לדיגיטל ועליית האוריינות הפיננסית ומודעות הצרכנים.
סוגי אשראי וגובה הריבית
ליאור שילה מבית ההשקעות IBI הציג לנו את החלוקה של בנק ישראל בשוק האשראי: אשראי לעסקים גדולים, לבינוניים, לקטנים, למשקי בית עם דיור או בלי דיור (קרי משכנתאות) ואשראי לחו”ל (כלומר לגופים זרים, דרך שלוחות של הבנקים או ישירות מכאן). רוב האשראי הוא עסקי, כשבחברות גדולות מדובר על מאות מיליונים – רבע עד שליש מתיק האשראי הכולל של הבנקים הגדולים. הבטוחות בעסקים גדולים הן גבוהות, על פי רוב נכסי נדל”ן. לכן, הלוואה כזאת נחשבת מסוכנת פחות, והריביות בהתאם – הן עולות ככל שהעסק קטן יותר, כשאת הריביות הגבוהות ביותר נדרשים לשלם משקי הבית. היו כמובן כשלים מפתיעים שהבנקים חוו וחובות עתק שנמחקו, כשלא פעם גם קשרים אישיים ויחסים היסטוריים השפיעו. ליאור מאמין שהבנקים למדו מזה, עברו לתנאים קשיחים יותר בהלוואות, וגם הרגולטור הפיק לקחים.
ישנן התמחויות שונות שהבנקים השונים מתמקדים בהן. כך, בעוד שהאשראי למשקי בית עומד על פחות מ-10% מהתיק בבנקים הגדולים ובמזרחי, בדיסקונט מדובר על יותר מ-14%, ואילו בבינלאומי מעל 20% – זאת כחלק מההלוואות למורים ולאנשי הקבע (אפרופו הרכישות של מסד ואוצר החייל), שנחשבות למסוכנות פחות ומוחזרות דרך תלוש המשכורת וכמעט בלי התעסקות. במזרחי, שלא בכדי התמזג עם טפחות, כמעט 64% מתיק האשראי הוא לדיור ומשכנתאות. הנתח שהוא תופס מכלל שוק המשכנתאות גבוה משמעותית מחלקו בסקטור.
מה עושה הריבית לשורה התחתונה
הבנקים נהנים מן הסתם מהעלאות הריבית, ובמיוחד כשמגיעים לשם מנקודת מוצא של ריבית אפסית. הפריים, נזכיר, מורכב מהריבית הבסיסית של בנק ישראל – שעלתה עד כה בשלוש פעימות מ-0.1% ל-0.75% – פלוס 1.5%. כלומר, ריבית הפריים כעת היא בגובה 2.25%. נוטלי המשכנתאות מכירים את הנתון הזה היטב, אבל לא כל מסלול מושפע באופן זהה: מסלול הפריים כמובן מושפע; מסלול הריבית הקבועה כבר תלוי בעיתוי העסקה – מי שסגר לפני שנתיים זכה, כי סביר שתומחרה עבורו ריבית ממוצעת עתידית נמוכה יותר (זה המסלול הפחות מועדף על הבנקים).
איך מחלקים את תיק האשראי
סך אשראי הציבור עומד על 1.3 טריליון שקל, לעומת פיקדונות של 1.8-1.7 טריליון. ליאור תיאר לנו איך נראית ישיבה פנימית בבנק, כשהשאלה הקבועה היא איפה הכי נכון להיות באותה נקודת זמן – בשוק המשכנתאות, בחשיפה לחו”ל וכדומה. האסטרטגיה מנוהלת בהסתכלות קדימה, במה מתמקדים והיכן רוצים להיות, והדברים משתנים בהתאם לסייקל ולאירועים השונים. צריך גם לזכור שנוסף על האשראי, לבנקים יש פעילות נוספת, אם זה בנוסטרו, בחו”ל ועוד.
איך מעריכים שווי בנק
היסטורית, בנקים נסחרים סביב מכפיל הון 1, כשמתחת לזה הם יותר אטרקטיביים ומעל הם נחשבים יקרים. כיום בנק הפועלים נמצא במכפיל 0.92, אז לכאורה יש כאן דיסקאונט – קונים שקל ב-92 אגורות. אבל הנתון הזה לא מספיק, וצריך להביא בחשבון גם את התשואה על ההון – היחס שבין הרווח שהבנק מייצר לבין ההון העצמי שלו. אם הוא נסחר במכפיל הון 1, זה אומר שההון שלו ושווי שוק שלו זהים. במצב כזה, אם הוא יודע לייצר 10% תשואה, זה אומר ש-10% ייכנסו להון העצמי שלו בשנה הבאה, ואז המניה עושה 10%. ליאור הציג לנו כלי פשוט ואפקטיבי: התשואה הנדרשת – כמה היינו רוצים לקבל מענף הבנקאות לאותה תקופה. באופן מסורתי מקובל לדבר על 10%. את תשואת ההון יש לחלק בתשואה הנדרשת, ולראות אם התוצאה משתלמת.
מה יכול לפגוע ברווחיות הבנקים
חודש אחד ודאי לא יפגע, אבל הצטברות של איתותים לא טובים למשקי הבית – מחירים גבוהים, ריבית עולה, אינפלציה דוהרת (8.6% בארה”ב), החזר תשלום חודשי עולה על המשכנתה – עשויים לגרום לאנשים לחשוב פעמיים. ואז, גם אם נקודתית הבנקים מרווחים יותר, לטווח ארוך הם עלולים להיפגע, למשל מהתרסקות של מחירי הדיור (קשה להאמין, אבל זה אפשרי. אולי לא בשכונות המבוקשות בתל-אביב). במצב כזה הבטוחות של הבנקים עלולות להיות שוות פחות, וגם ה-LTV יורד. סיכון נוסף טמון בדיפולט, פשיטות רגל משמעותיות של לווים. ועדיין, הבנקים מאוד אוהבים את שוק המשכנתאות, וגם הקורונה הוכיחה את מוסר התשלומים הגבוה בהן. זה כנראה עניין תרבותי שקשור לערך שמהווה ביתו של אדם.
העולם החוץ בנקאי
ניסינו להבין עד כמה הפינטק מתחיל לנגוס, עד כמה האשראי החוץ בנקאי מהווה סיכון, ואולי גם הבנק הדיגיטלי ופלטפורמות נוספות שנכנסות. בעולם האשראי העסקי יש שני שחקנים: הבנקים והגופים המוסדיים, כשהאחרונים שנכנסו בשנים האחרונות צומחים בקצבים גבוהים. אם ב-2000 החזיקו הבנקים ב-95% משוק האשראי, בעקבות רפורמת בכר הנתח שלהם החל לקטון ולזלוג למוסדיים (הלוואה מקרן השתלמות למשל), מהלך שהתחזק עוד עם רפורמת שטרום והדרישה מלאומי והפועלים למכור את כרטיסי האשראי. באשראי הקמעונאי, ללא מרכיב הדיור, 73% כיום בידי הבנקים. אז המגמה ברורה, אבל ליאור משוכנע שהיא לא מהווה איום על הבנקים. לכאורה, זה מראה שיש תחרות. אבל הבנקים יודעים לפזר את הנכסים ולשחק את המשחק הפיננסי.
האם הגענו לתחתית?
ניצלנו את הידע, הניסיון וגם החושים של ליאור כדי לשאול מתי לדעתו נראה את סופו של השוק הדובי. הוא השיב: “רק אלוהים יודע, אבל הסנטימנט כרגע לא נראה חיובי”. החיבור שבין אינפלציה משתוללת בארה”ב, העלאות ריבית, התייקרות סחורות, משבר אספקה ומלחמה באירופה יוצר חוסר ודאות, והשוק לא אוהב את זה. מצד שני, לא רואים בינתיים פדיונות ענק, מה שעשוי להצביע על התבגרות של קהל המשקיעים בקורונה, שמיהר לצאת והחמיץ את ההתאוששות. חשוב רק לזכור שהקורונה הייתה “פייק משבר” – עצירה כפויה שהגיעה מבחוץ. הנתונים כרגע קשורים יותר לבעיה פיננסית אמיתית. אז מדברים על מיתון, על האטה – אנחנו עוד לא שם, אבל זה מתחיל להתגלגל. השוק, הזכיר לנו ליאור, יודע להקדים את התופעות הללו. זה מתחיל באג”ח ומתגלגל למניות ולקרנות. כך שגם אם זה לא משוקף כרגע, המצב עוד עלול להחמיר.
