מלחמת הסטרימינג בעיצומה, וכולנו חלק ממנה. כמובן, זה לא חייב להיות רק כצופים מן הצד: מניית נטפליקס הייתה הרווחית מכולן בעשור הקודם, ובין ינואר 17′ לינואר 22′ רשמה תשואה של 600%-500%. מצד שני, מי שנשאר בה עוד מספר חודשים, צמצם את התשואה ל-20% בלבד, כשלראשונה היא חווה תחרות אמיתית ונטישת מנויים. ניסינו להבין את המודל הכלכלי של ענקיות השידור ושל היוצרים. למשל, מה אפל ואמזון מחפשות בשוק הזה, והאם יש כאן הזדמנות מעניינת להשקעה. לשם כך הזמנו את אחד המוחות המבריקים והמנוסים שיש בארץ לתחום המתפתח הזה – אסף נאוי, מפיק ותיק לטלוויזיה וקולנוע, עם פרויקטים כמו “חטופים”, “הומלנד”, “הפרלמנט”, “מלבי אקספרס” וסדרת הנוער “האחיין שלי בנץ” שטביעת האצבע שלו נמצאת בהם.
לצד ההיכרות העמוקה עם עולם היצירה והתוכן, אסף, בעלי חברת נאוי פרו, שוחה בצד העסקי של התעשייה. לאחרונה יסד עם מספר שותפים, ובראשם מיטב דש, את ניו לג’נד – קרן חוב בתחום ההלוואות לקולנוע בארה”ב וכן קרן השקעות לתוכן, אם זה להשלמת משאבים לסדרה ואם לפיתוח רעיון ראשוני עוד בשלב הסיד. מיזם מעניין בהקשר הזה הוא אקסלרטור של ניו לג’נד עם שותפים כמו נטפליקס, HBO וערוץ גרמני מוביל. החממה מלווה יוצרים ישראלים בגיבוש הרעיון, לעיתים ביצירת פרק הפיילוט, ומפגישה אותם עם רוכשים פוטנציאליים. בשנים האחרונות, כידוע, סיפורים ישראליים מוצאים אוזן קשבת ועניין גלובלי עצום.
אסף הציג לנו סקירה קצרה של תולדות הסטרימינג, בדגש על הרגע שבו נטפליקס מבינה את הפוטנציאל הטמון ביצירת תוכן מקומי. “נרקוס” הייתה עוד סוויץ’ כזה, ששכנע את אדריכלי החברה שהקהל האמריקאי בשל גם לתכנים ממחוזות אחרים ובשפות אחרות. “פאודה” הייתה הפתעה עצומה, עם עניין שיא בסדרה דוברת עברית וערבית. בהדרגה ראו גם האחרות כי טוב והגיעו למסקנה שמוטב להמיר את מודל הברודקסט או הכבלים בדמי מנוי לערוץ נפרד. לדיסני למשל יש תכנים ייחודיים שכמה וכמה דורות גדלו עליהם עוד מ-1924, שלא לדבר על המרצ’נדייז.
מנקודת המבט של אנשי התוכן, אסף מעיד כי נטפליקס, ששינתה את כללי המשחק, היוותה הזדמנות עצומה. היא יצרה עוד ועוד ביקוש לתכנים, כשהיא עצמה נדרשת להזין כל העת את ה”מפלצת” שיצרה – הן בשל הלוקליזציה, עם צורך בתוכן מקומי, והן בגלל תרבות הבינג’ שמאפשרת “להעיף” סדרה שלמה בסוף שבוע אחד. זו גם אחת הבעיות שנוצרו לה בקורונה: בתוך חודשים השלימו מנויים פחות או יותר את כל מה שהיה לה להציע, ועכשיו הם עלולים לעבור לסטרימר אחר.
הפקות בישראל, גם אחרי כמה הצלחות מסחררות, הן עדיין זולות משמעותית לעולם: 700 אלף עד 1.2 מיליון לפרק, סביב 12 מיליון לעונה – שזה תקציב של פרק אחד בפרויקט מסדר גודל בינוני בארה”ב או אירופה. אסף מדגיש כי אם התוכן מספיק טוב, תהיה גם מכירה. וכשיש תחרות בין הרוכשים, פרק יכול להכפיל את ההוצאה גם פי 9.
הצגנו בשיחה את המודל של אפל, שלאו דווקא מתיימרת להתחרות בנטפליקס מבחינת היקף התכנים, אלא יותר להציע תוכן כתוספת איכותית לאקוסיסטם השלם. דיברנו על הדילמה של ספקיות כמו פרטנר וסלקום, שלא משקיעות כלל בתוכן מקומי, ועשויות לשמש יותר כמתווכות לספקיות עם נוחות בממשק ובשלט, בדומה ל-Roku. הדילמה של יס והוט, שאצלן גם יש מחויבויות כלפי הרגולטור, מורכבת לא פחות.
היינו תמימי דעים בוובינר: זו בהחלט לא שירת הברבור, ואין מקום להספדים. בהקשר הזה, לעומר רבינוביץ’ יש סיפור אישי מעניין. ניתן אותו כאן רק בכותרת: “הפספוס הכי גדול שהיה לי בחיים” (ואם כבר טיזרים לשידור: מי המדינה השנייה מבחינת מספר המנויים לנטפליקס?). מודל הפרסומות הוא כמעט מתבקש לחברה בת 200 מיליון מנויים משלמים והיכרות אינטימית עם הרגלי הצריכה הפרסונליים שלהם. גם לדיסני יש פוטנציאל צמיחה עצום, וסביר שנראה את זה בשנים הקרובות. אגב, מבחינת הכנסות – יוטיוב, עם אפס השקעה בתוכן, היא המרוויחה הגדולה.
נתח השוק בסטרימינג:
הזליגה של זמן המסך מנטפליקס למתחרות:
