את הוובינר השבועי שלנו ערכנו במלאות מאה ימים לטבח של 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה הממושכת, שסופה עדיין לא נראה באופק. חשבנו שבעיתוי כזה יהיה נכון לעצור ולבדוק איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו צפויים ללכת, מהזווית הכלכלית כמובן. גייסנו לשם כך את פרופ’ גיל אפשטיין – כלכלן, סטטיסטיקאי, מרצה וחוקר עם מעל מאה פרסומים בינלאומיים – בששת האחוזים המובילים בעולם בתחום על פי דירוג RePEc. כיום פרופ’ אפשטיין הוא דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן, חוקר ראשי במרכז טאוב וחבר במכוני מחקר בינלאומיים.
תחילה ניסינו לבדוק איתו, מתוך הנתונים היבשים, כיצד הגענו למשבר הזה. אם כן, היו עדיין שרידי שיבושים מהקורונה, כמובן אינפלציה גבוהה שגררה ריביות עולות. אבל בגדול, מאז הגעת החיסון, ההתאוששות כאן הייתה מהירה מאוד. כי ישראל, אומר פרופ’ אפשטיין, היא פלא כלכלי שמגיע למקומות שאחרים לא הגיעו. וכך, ערב המלחמה, האבטלה הייתה בשפל של 3.5%, השכר הריאלי עלה ב-9% יחסית ל-2019 וב-1% ביחס ל-2022 כשברוב ה-OECD הוא בכלל ירד, תעסוקת חרדים עלתה, תעסוקת ערבים עלתה, רבים שבו ללימודים או הקדימו אותם, ובכלל – נראה היה שאנחנו במסלול פנטסטי, עם משק חזק למרות האינפלציה והריבית.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
גיוס של 360 אלף אנשי מילואים הוא פגיעה עצומה במשק, ומצטרפות אליה השלכות חמורות נוספות של המלחמה כמו צריכה וקנייה מופחתות, יישובים מפונים, בתחילה גם ילדים בבתים. 900-800 איש יצאו משוק העבודה – כ-20%, שזה המון. נוסף על אובדן של כ-2.3 מיליארד שקל בשבוע, וכספים שהולכים לעובדים המגויסים אבל לא למשק כי אם למאמץ המלחמתי, המלחמה מצריכה מאמץ ייצור משמעותי. סממן טוב לפגיעה הוא השוואה של הבורסה לעולם, וכשמצמידים את הגרף של ת”א 125 למדד S&P 500, הפער ניכר ואנחנו נותרים מאחור. ושוב יש בעיות בתובלה הימית, תחזית הצמיחה יורדת, ויחס החוב-תוצר כבר מתקרב ל-70% לאחר ששופר בצורה מרשימה. אז יש פגיעה, זה בלתי נמנע, ואנחנו נרגיש אותה בתעסוקה, בתפוקה, בשכר, ברמת החיים.
השאלה היא איך יוצאים מכאן. כיצד חוזרים במהירות לגל של צמיחה וחזרה לתעסוקה?
קשה לדעת מה יילד יום, והאם פנינו לעימות מלא עם לבנון ואולי גם הסתבכות רבתי עם איראן. גם בתרחיש של עזה “בלבד”, יש לנו 210 מיליארד שקל לממן. על קיצוצים בחינוך, בבריאות וברווחה נשלם מחירים בטווח הארוך. וצריך לזכור שהדור הצעיר סופג עוד מאז הקורונה, עם אובדן שעות הוראה בתקופה קריטית של רכישת מיומנויות בסיסיות. עכשיו צריך לתכנן תקציב חדש, וזה כלל לא פשוט – עוד לפני שדיברנו על המגבלות והאילוצים בגזרה הפוליטית.
אז למה בכל זאת פרופ’ אפשטיין אופטימי?
בזכות האחדות של רגעי המשבר, הדברים האדירים שנעשו כאן, והתוצאות החיוביות – אם אפשר לקרוא לזה ככה – שקורות גם ובעיקר במלחמות. מלחמת העולם השנייה, הוא מזכיר לנו, יצרה את מנוע הסילון, את הבסיס לטלפון הסלולרי (כשספינות הצי משמשות כמעין תאי תמסורת בין ארה”ב לבריטניה), העמקת ההצפנה והבסיס למחשוב המודרני, הרדאר, הקפיצה בנושא האטום ועוד ועוד. מתברר ששינוס המותניים והמוכנות להקרבה בכל תחום אחר, רק לא להפסיד, מוציאה מהאנושות, לטוב ולרע, את המקסימום. משבר כלכלי הוא גם הזדמנות לצמיחה, לחלוקה מחדש, לסגירה של חברות זומבי שממילא כבר לא היו צריכות להתקיים. הריענון הזה שקורה בעולם הצומח, למשל בשריפות יער ובמפולות שלגים, אמור כנראה לקרות גם בעולם הכלכלי.
אבל בעיקר נובעת האופטימיות מטבעם של הישראלים. אומת הסטארט-אפ שיודעת להמציא את עצמה מחדש, שמתעלת אנרגיות כאובות לעשייה, שלוקחת את גורלה בידיה. אומה שהצליחה לקלוט מיליון עולים מבריה”מ ולראות את אוכלוסייתה גדלה ב-20% בשנה, כשהאבטלה כמעט שאינה עולה והשכר הממוצע נותר פחות או יותר בעינו. אז נכון שמלחמת יום כיפור הולידה עשור לא פשוט, עם הרבה פסימיות וירידה מהארץ. אבל אחרי משברים גדולים אחרים, מלחמות, מגפות, דווקא ראינו קאמבק מזהיר וצמיחה מהירה מאוד.
זה ודאי יכאב עוד זמן רב, ומן הסתם תהיה עבודה יתרה לפסיכולוגים, לעובדים סוציאליים, למורים ומחנכים. אבל יש יסוד לקוות ששוב נדע לנשוך שפתיים ולרוץ קדימה, לכיוון חיובי ולא להקצנה. בעצם, אין לנו ברירה.
