למה ההגדרה הפורמלית להייטק כבר לא מתאימה? איפה מערכת החינוך מפשלת? ומה הטעות של לפיד? עם ניסיון נדיר בהייטק ובהשקעות הון סיכון, רונן ניר מעלה כמה תהיות מטרידות לעתיד אבל נשאר אופטימי
מי שלא חי פה – ואולי גם מי שכן – עשוי לפעמים לחשוב שישראל והייטק הם שמות נרדפים. אבל האם לעולם חוסן? האם מה שבנינו כאן ב-30 השנים האחרונות יכול להמשיך כקטר של המשק גם ב-30 השנים הבאות? ומצד שני, אולי קצת נסחפנו עם גישת ה”הכול זה הייטק”? למה פריון העבודה כאן נמוך ביחס ל-OECD? ואיך מתגברים על המחסור במוחות מיומנים? כדי להשיב לשאלות הקריטיות האלה, החלטנו להקדיש את הוובינר השבועי שלנו לענף הצמיחה מספר 1 בישראל, ולבחון אותו קצת יותר לעומק במאקרו בעיקר. בתור התחלה: מה זה בכלל הייטק?
רונן ניר עבר את כל התחנות הרלוונטיות: 14 שנים ב-8200, בימים שבהם עוד לא בדיוק ידעו מה זה וגם אסור היה לדבר על זה; סמנכ”ל ניהול מוצר בחברת ורינט, מעמודי התווך של הייטק הישראלי; ומנהל השקעות בחברת ויולה ונצ’רס עם שותפות בקרן Early stages, שם היה מעורב ביצירה של שלושה יוניקורנים ובאקזיטים רבים. כיום הוא מייעץ לקרן PSG. מהפרספקטיבה הרחבה הזאת, חשבנו שרונן הוא בדיוק הבנאדם להפנות אליו את השאלות הבוערות שלנו.
הוא שיתף אותנו בסוד של ההון-סיכון, שעוסק בשאלת ה-Good money after bad money: עד כמה אתה ממשיך לתמוך בחברה שלא הצליחה, ומתי אתה מחליט לוותר. כי משקיע טוב אינו נמדד בממוצע שהוא שם על כל חברה, אלא דווקא בסטיית התקן. שם נבחנת היכולת שלו לזהות במהירות למי יש פוטנציאל להצטיין, ולא רק לזהות – גם לעשות עם זה משהו. רונן הסביר לנו למה ההגדרות המסורתיות של השקעת Seed, סבב A, פדיון וכדומה פחות רלוונטיות כיום, ואיך זה שהמסלול הקלאסי של גיוסים ראשונים על סמך מצגת, בניית אבטיפוס וקיום ולידציה, ואז גיוס מוסדי ראשון שלאט לאט יעלה ויגדל – כבר פחות קורה. הוא פירט באופן מרתק מה מתרחש בפועל במקום זה.
רגע, מה זה הייטק?
באשר לשאלת מיליארדי הדולרים – מה זה הייטק – רונן חולק על ההגדרה הפורמלית של הלמ”ס, שלוקחת את אחוז ההשקעה במו”פ מכלל הכנסות החברה. כי לפי זה, 11% משוק העבודה, או 360 אלף עובדים, עובדים היום בהייטק. זה כולל גם אנשי כספים ומנהלה שעובדים בחברת הייטק, ומנגד, לא כולל מתכנתים שעובדים בבנק (ככלל, סקטור הבנקאות מעסיק הכי הרבה אנשי תוכנה, וסיטי בנק הוא גוף הפיתוח הגדול בעולם). הוא מעדיף אבחנה אחרת: חברות תחרותיות ומוטות ייצוא שנמצאות ב-Cutting edge הטכנולוגי ובעלות פריון גבוה. זוהי תעשייה שמורכבת בעיקר מחברות הסטארט-אפ, חברות הצמיחה הפרטיות, סטארט-אפים לשעבר שהפכו לחברות ציבוריות וכן מרכזי פיתוח של החברות הבינלאומיות. העובדים בהן מהווים רק כשליש עד 40% מתוך ה-360 אלף הנ”ל.
ההגדרה הזאת קולעת לעובדה, שעובדי פס הייצור במפעל למנועים אינם אנשי הייטק, בעוד שעמיתיהם מפס הייצור של אינטל דווקא כן. יתרה מזאת: המתכנתים בבנק לאומי לא, אבל אם בל”ל יעסיקו מתכנתים במיקור חוץ דרך מטריקס – כן. עניין נוסף שצריך להביא בחשבון הוא שחברה לא נמדדת כיום רק על המוצר והטכנולוגיה אלא גם על השיווק, התמיכה בלקוחות ועוד. רונן סבור כי התובנה הזאת, שיוצאת מהמשוואה של הייטק=מחקר ופיתוח, זה מה שאפשר לנו את הזינוק של התעשייה בעשור האחרון (ע”ע חברות פלטפורמה כמו וויקס), וזה אולי גם העתיד של ההייטק הישראלי. אתה לא חייב להיות מהנדס כדי להשתכר ברמות הגבוהות, לייצר ולהיות שותף משמעותי. יותר חשוב באיזו סביבה אתה עובד ולאיזה שוק פונה המוצר שלך. מכאן גם משתנה, או לפחות אמור להשתנות, התיעדוף הלאומי מבחינת הסקילס הדרושים להייטק.
רונן תיאר יפה את האקוסיסטם שנבנה בישראל ונשען על שש רגליים: הממשלה וזרועותיה (רשות החדשנות), הצבא, היזמים, משקיעי ההון-סיכון, מיקרוקוסמוס עולמי של R&D (שמציג כאן תמונה גלובלית מהימנה בתוך פריסה גיאוגרפית מצומצמת) והאקדמיה. האיזון היה מוצלח, אם כי ייתכן שהופר מעט בשנתיים האחרונות עם הכניסה המסיבית של הון, מ-10 מיליארד דולר ב-2020 ל-25 מיליארד ב-2021. השאלה היותר מעניינת, ואולי גם מטרידה, היא מה יקרה מכאן והלאה: האם נוכל להמשיך להישען על ההייטק גם בשנים הבאות?
“תלוי באיזה יום תפסת אותי”, משיב על כך רונן. הוא מעלה את האפשרות שהלימון הזה כבר נסחט לחלוטין, ושבכוח האדם הקיים לא נוכל עוד לעמוד בקצבי הצמיחה הנדרשים. במיוחד הוא מדגיש סקילס שלא מפותחים די הצורך במערכת החינוך. במתמטיקה, למשל, הוא מצביע על שינויים פנימיים שנדרשים (דגש מוגזם על גיאומטריה, כנצר למערכת שהכשירה מהנדסי בניין, לעומת סטטיסטיקה חיונית שבקושי נלמדת). הוא גם תוהה אם נדע שוב להכפיל את מניין הניגשים לבגרות 5 יחידות. ובעוד שכאן אפשר לפחות להיות רגועים שתלמידי ה-5 שסיימו בציון גבוה אכן יודעים מתמטיקה ויוכלו להשתלב בתעשייה, אם רק יבחרו במסלול הנכון באוניברסיטה ויתמקצעו, הרי שבאנגלית המצב חמור יותר: פחות ניגשים ל-5 יח”ל, וגם המצטיינים שכן ניגשים לא בהכרח יודעים.
הקסם של צה”ל יפוג?
שאלה נוספת שמטרידה את רונן היא האפשרות שהיתרון האיכותי שמעניק הצבא לתעשייה הישראלית ילך וידעך: הוא ימשיך מן הסתם להיות גוף ה-HR הגדול בעולם, עם יכולות סינון והכשרה אפקטיביות וביג דאטה של יותר מ-70 שנה המסייע בהתאמת הכישורים למקצוע. אבל אין ערובה שהמזל שהיה לנו עד כה, ושהביא אותנו להצטיין בדיוק במקצועות רלוונטיים כמו תקשורת, רובוטיקה וסייבר עם מעבר חלק לאזרחות, יימשך. צה”ל כנראה לא יתחיל לעסוק באגריטק או בהנדוס מזון.
נגענו בוובינר גם בדנ”א הישראלי וכיצד, לטוב ולרע, הוא בא לידי ביטוי בתעשייה. ניתחנו את הבעייתיות ביעד שהגדיר שר החוץ לפיד: מיליון ישראלים בהייטק (“אמירה חצי אומללה חצי חשובה”, קרא לה רונן, והסביר בהרחבה מדוע). רונן הדגים היטב מדוע וכיצד הטכנולוגיה משפרת את הפריון. לבסוף דנו במשמעות של כל זה להשקעות: מהו יחס הקסם בין Long Time Value ל- Customer Acquisition Cost, כיצד אפשר להבטיח אותו או לפחות להגדיל את הסבירות להגיע אליו, ולמה, מסיבה חשבונאית בעיקר, 200 מיליון דולר של פלטון לא זהים ל-200 מיליון דולר בנטפליקס.
בשורה התחתונה, רונן משוכנע שישראל הצליחה לבנות אקוסיסטם מאוד מעניין, הייטק תחרותי ברמה העולמית. בעיניו, הדיבורים על משבר מפספסים את העיקר: זה לא משבר כי אם הזדמנות – הזדמנות למוביליות חברתית. מי שיצליח להיות סופר טאלנט ולהתמיד, התעשייה תדע לקלוט אותו ולשנות את חייו ואת חיי משפחתו. יש כאן הזדמנות לקחת טכנולוגיות שקיימות בארץ, להביא אותן לענפים אחרים ולהצמיח את המשק כולו. את הכפפה צריכים להרים כלל הגורמים באקוסיסטם: מגזר ציבורי ועסקי, יזמים, משקיעים ועוד. למרות הסייגים והחששות, רונן סבור שהעתיד ורוד.
