מעת לעת, גם בתוך הסערה הכלכלית והגיאופוליטית, צריך רגע לעצור. לפתוח את הפריזמה, לראות מה צופן לנו העתיד, ואיפה זה שם אותנו כחברה, כפרטים, גם כמשקיעים. זה בדיוק מה שעשינו בוובינר השבועי שלנו עם אביב זאבי, סמנכ”ל תשתית טכנולוגית ברשות החדשנות. את רוב השיחה תפס הנושא המרתק של מיפוי הגנום האנושי, שזה עתה התבשרנו כי הוא הושלם במלואו.
הגנום האנושי כולל 3 מיליארד זוגות בסיסיים של דנ”א, וכבר ב-2003 הוכרז על השלמת המיפוי. אלא שהתברר כי למעשה, נותרו עוד 8%, ודווקא בהם טמונים כמה מהסודות הגדולים. בהשקעות עתק של הממשל האמריקאי וחברות פרטיות הושלמה כעת התמונה. באחת התגליות החשובות, פרי עבודה של חברת אלפא פולד מבית אלפאבית (בעלי גוגל), רוצפו חלבונים לאחר שזוהו ובודדו בידי מדענים של אוקספורד. מה שמדהים הוא שתהליך הריצוף הזה, שהסתייע בכלי בינה מלאכותית חדשניים, לקח שעות ספורות – מה שעד לא מזמן היה נמשך שנתיים-שלוש. הדיוק היה זהה כמעט לחלוטין לשיטות המסורתיות. אביב ציין בהקשר הזה שכמה דוקטורנטים נעו ודאי באי נוחות בכיסאם: אם חלבון אחד היה פעם עבודת דוקטורט, כיום זה בלחיצת כפתור. מישהו אמר Disruption?
ריצוף גנטי פרסונלי מתבצע כיום בלא מעט מקומות בעולם ובעלויות הולכות ופוחתות (כיום זה 500-400 דולר). זה אפשרי גם בארץ, אך נדרשת עדיין קפיצת דרך רגולטורית בעניין. מה זה נותן? בראש ובראשונה דיאגנוסטיקה חכמה, אבחון מוקדם של מחלות פיזיות או נפשיות, מומים כאלו ואחרים, ואפילו רק פוטנציאל לפתח אותם עקב מחסור, שיבוש או מוטציה כלשהי ברצף ביחס לדנ”א של כלל האוכלוסייה. מה עושים עם זה? המון: משינוי תזונה ואורח חיים, דרך רפואה מונעת ומותאמת אישית ועד לתיקון הדנ”א בטכנולוגיית קריספר – גזירה והסרה של חלקים פגומים והחלפתם בתקינים. אבל זה עוד לא הכול: המחקר הגנומי מקרב גם את הפתרון לסוד הקיום שלנו – לשאלה מדוע תאים מזדקנים וכיצד ניתן לעצור את התהליך הזה. וכבר נאמר: התינוק שיגיע לגיל 200 כבר נולד…
מרכיב מרכזי הוא בניית תשתית מידע, שתוכל להצליב אנליזה של תאים בודדים עם המידע הגנומי והקליני, המבנים התלת ממדיים של החלבונים, ה-RNA ועוד. כך, בהדרגה, נוכל להתחקות אחר עוד ועוד בעיות ולצמצם את הסיכון לחלות. ישראל היא מעצמה מחקרית הודות לשמירת דגימות בקופות החולים 20 שנה לאחור. בתחום ההצלבה ופיתוח מאגר כללי, יש לנו ממי ללמוד.
מה יקרה לנדל”ן, לרווחה, לגיל הפרישה
השימוש הרפואי הוא כמובן רק אחד היישומים. לפענוח הגנום, האנושי והלא אנושי, יש השלכות שקשה להפריז בחשיבותן בזיהוי הפלילי, ביכולת לאתר קרובי משפחה, בחקלאות – מהשבחת זנים ועד בשר מתורבת ועוד. אביב סיפר לנו על פרויקט גדול במימון רשות החדשנות להקמת מאגד IoT של מזון בשותפות תנובה, שטראוס ונסטלה. הרעיון היה לשמר דאטה של חומרי הגלם ולתכנן באמצעותו, בשיתוף פעולה עם שירותי בריאות כללית, מזון המתאים לבעיות ספציפיות של כמה שיותר מערכות.
הפלגנו בדמיון עם אביב על המשמעויות מרחיקות הלכת של כל זה, חלקן עתידיות וחלקן כאן ועכשיו. מן הסתם, עולות שאלות אתיות חשובות, וזו לא רק האפשרות שנוכל לבחור את צבע עיניו של הצאצא שלנו. באירופה, למשל, יש מגבלות חמורות על מחקר וייבוא של צומח מהונדס גנטית, מחשש לשיבושים עתידיים באקוסיסטם. יש גם סוגיות כבדות משקל שנוגעות למערכות הבריאות והרווחה, לשירותי המדינה באשר הם, לתכנון הערים, לנדל”ן, לשוק העבודה ולמוסדות התרבות והפנאי, כאשר האוכלוסייה מתבגרת ומתרבה. אביב הזכיר שזה קורה במקביל למהפכות נוספות, כמו צמיחת שירותי ה-Home Care והרפואה מרחוק. אבל בהחלט צריך לתת את הדעת לתמורות שבפתח.
טווח הזמן שאביב, ד”ר למערכות מידע, מסתכל עליו בעבודה השוטפת, הוא קצר יותר: סיוע לחברות וסטארט-אפים בטווח של 8-3 שנים מגיבוש הרעיון. הרשות מממנת מחקרים בשלבים שונים במטרה לבנות את התשתיות הטכנולוגיות של העתיד ולסייע למוחות הכחולים-לבנים לפתח מוצרים ושירותים שישפרו את החיים של כולנו. זה יכול לנוע מ-200 אלף שקל לפיתוח אבטיפוס ועד עשרות מיליונים לחברה בשלה יותר.
אז לפני שחיים יותר זמן (וגם יותר טוב – הרי “60 זה ה-40 החדש”, וזה כבר ניכר במראה ובהתנהגות), איך עושים מזה כסף? במישור הפרקטי, ישראל היא לא מהמובילות בתחום הגנומי עצמו (שנשלט על ידי חברות אמריקאיות, בריטיות וסיניות) או בסטורג’ (בנקי הדנ”א הגדולים). אבל היא בהחלט מעצמה בפיתוח כלי אלגוריתמיקה שמסייעים בפיתוח מוצרים, בקידוד הדאטה למידע דיגיטלי ונגיש בענן, בפיתוח דנ”א סינתטי. וכאן חברות הפארמה הגדולות מקבלות ערך רב ורוכשות בישראל הן מידע והן סטארט-אפים.
באשר להשלכות העקיפות, אפשר לחשוב על סקטורים כמו בתי אבות – לחלופין, שירותי האשפוז הביתי והטלמדיסין – תרבות ובידור לגיל השלישי, שגשוג של העיר וכן החסכונות ארוכי הטווח: חברות ביטוח ותכנון פיננסי למשל ייהנו מיותר כסף ליותר זמן. העובדה שבגיל 60 אנחנו זקוקים למימון לעוד 40-30 שנה, מנתבת אולי למסלול מנייתי יותר. ופתאום גם הדוגמה התיאורטית שאנחנו מציגים תמיד על אפקט דחיית המס – כמה נוכל לעשות מזה עד גיל 95 – לא נשמעת מופרכת.
