מכירים את אלה שמשאירים את הכסף נזיל כדי לרכוש דירה בקרוב? ובכן, ה”בקרוב” הזה מתארך לא אחת לשנים קדימה, בינתיים השוק משתנה, ובזמן הזה לא רק שערך הכסף נשחק – אבדה גם התשואה האלטרנטיבית שהם יכלו לעשות. אז כן, יש סיכון בנכס נדל”ני ובמניות. אבל תלוי איך מגדירים סיכון. כשחושבים על זה נכון – כשמחשבים את זה נכון – גם בהחזקת מזומן יש סיכון, והם עולים על אלו של קניית דירה. בעיקר כשיש מכשירי מינוף שמאפשרים לקחת הלוואה לסגירת המשכנתה לטווח קצר יותר ועם ריבית נוחה יותר, בתנאים שלא בטוח שיחזרו.
קופות הגמל, קרנות ההשתלמות ופוליסות החיסכון מאפשרות לקחת מינוף בתנאים של בין פריים לפריים מינוס חצי, על סדר גודל של 75-50 אחוז מהקרן. מהלך כזה הוא הגיוני גם אם ריבית בנק ישראל תגיע ל-1.5% כפי שחוזה הנגיד. אומנם, זה יעלה את ההחזר החודשי, אבל כאן חשוב לנטרל את האפקט הפסיכולוגי התזרימי ולהישאר רציונלי.
אגב, למי שמעדיף לא לראות בכלל את העלייה בהחזר, הנה עוד רעיון: לשים 50 אלף בפוליסת חיסכון ו-50 אלף בפלטפורמת ההשקעות טריא. במצב כזה, כשיש ירידות נוכל לעצור את המשיכה מהפוליסה ולמשוך מטריא את סכום ההחזר החודשי על נכס המקור. עבור משקיעים שאינם כשירים, טריא היא הדרך היחידה כמעט לשמור על כסף נזיל לשעת חירום. למשקיעים הכשירים יש מן הסתם יותר אפשרויות, כמו קרנות חוב שיהפכו את פער הריביות שבין עלות המינוף לנכס ההשקעה למשתלם גם במצב של פריים בגובה 8%-7%.
את קונספט המינוף הזה אפשר לדמות לבריכה עם חור קטן, כשבצד השני פועל ברז באותה עוצמה. אבל מה יקרה בירידות חזקות? (נבהיר רק שאנחנו עוד לא שם, ודאי לא בארץ) במצב כזה, האג”ח ייתן תשואה גבוהה יותר, המכפילים יהיו נוחים יותר, ואולי נרצה להשקיע בחברות סולידיות. כלומר, מה שלא היה הגיוני במחירים שמעל ממוצע המכפילים, עשוי להפוך למעניין.
בשורה התחתונה, כדאי לשקול את ההזדמנות שאולי לא תחזור להלוואה מפוליסת חיסכון בתנאי פריים מינוס חצי. והערה כללית על האינפלציה: יש המייחסים חשיבות רבה מדי לערך הריאלי, שלמעשה מאפס את גובה ההחזר (למשל דרך טריא). לדעתנו, נכון לחשוב כאן נומינלית. בסופו של דבר, אינפלציה חלה גם על הכסף המזומן, והיא נכונה לכל הגזרה.
דילמת המסלולים
והנה הגענו לדילמה הנצחית. ניכר שציבור המשקיעים והחוסכים דווקא התבגר בשנים האחרונות, וכיום הסטנדרט, בעיקר אצל צעירים, זה להיות במסלול מנייתי. אם ניקח את פוליסת החיסכון של הראל כבנצ’מרק, אזי אלוקציית הנכסים במסלול הכללי היא 25% מניות חו”ל ו-18% מניות ישראליות, קרי חשיפה מנייתית של 43% – יש היום תיקים שנושקים ל-50% – לעומת 35%-30% עד לפני מספר שנים. יתר מרכיבי התיק: אג”ח קונצרני וממשלתי בארץ ובחו”ל של כ-20%, ועוד אשראי קונצרני לא סחיר והשקעות אלטרנטיביות אחרות. התמהיל הזה נתן בחמש השנים האחרונות תשואה ממוצעת של 6%-5% – מעל ציפיות המשקיעים. אבל המסלול המנייתי – 55% מניות חו”ל ו-45% ישראליות – נתן 9%-8%.
נבהיר עוד שממילא מנהלי ההשקעות הגדילו את החשיפה למניות גם במסלול הכללי. זה מה שייצר לו את התשואה בעשור ה-TINA (There is no alternative), כשלמעשה, לא הייתה חלופה למניות.
כעת נשאלת השאלה: האם, לאחר שהשוק כבר ירד ב-20%, זה הזמן להגדיל סיכון ולעבור למסלול מנייתי? כדי לשמוע את הטיפים שלנו במלואם, תצטרכו לצפות בוובינר. כאן נבהיר רק שאנחנו מאוד לא ממליצים למשוך קרן השתלמות, אלא כ”מוצא אחרון” – זה אמור להיות הגיבוי של אדם צעיר להוצאה פתאומית. לכן, במקרה הזה, אין שאלה – נמליץ על המסלול המנייתי.
דיברנו גם על משמעות עליית המחירים הכללית, על חברות ההייטק שנחתכו בחדות ועל הצטמצמות הכסף הפנוי. כל זה מחדד את דילמת המסלולים: עד כמה הרווח של החברות יחזיק מעמד, או שהוא צפוי להיפגע כתוצאה מהתהליכים והאווירה? לאור הדילמות, זה לא חייב להיות 0 או 1 – אפשר ליצור תמהיל. למשל: להגדיל סיכון במניות ארה”ב בלבד אחרי הירידה שם. אפשר גם לעשות את זה בשלבים. אבל המישור הזה כבר מחייב ייעוץ פרטני.
הסוגיה האחרונה שעסקנו בה הפעם נוגעת לשערי המט”ח. כאן, בעיקר משיקולי מס, זה מאוד תלוי בפלטפורמה שבה מנהלים את ההשקעות. עומר רבינוביץ’ ציין כי לדעתו, נכון עכשיו להמיר דולרים לשקלים. הוא גם הסביר בהרחבה מדוע אין הגיון בלהחזיק בדולר או לנסות “לשחק” עם השערים במישרין. מה שכן, בהחלט הגיוני להעדיף קרנות חוב מסוגים שונים בהתאם לשערי המטבע. אבל המרכיב הגידורי בקרנות הוא בעיניו קצת Overrated.
